<h1>סדר ברכות למהר"ם מרוטנבורג כמובא בתשב"ץ סימן שכ"ב</h1>
<h2>דף לה.</h2>
על פירות האילן אומר בורא פרי העץ וכן הבוסר כשהו' כפול הלבן ומפול הלבן ולמעל' מברך עליהן ב"פ העץ ולאחריהם של ענבים ושל בוסר מברך עליה' ברכה אחת מעין שלש בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמד' טוב' ורחב' שרצית והנחלת לאבותינו רחם ה' אלדינו עלינו על ישראל עמך ועל ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלינו בה ושמחינו בתוכה בא"י על הארץ ועל הפירות ובשבת ובי"ט מזכיר בה מעין המאורע כך פירש הר' מיימון ז"ל וכן משמע בירושלמי.
<h2>דף לה:</h2>
השותה שמן זית אינו מברך עליו משום דאזוקי מזיק ליה ואפילו נותן לתוך אניגרון אינו מברך על השמן משום דהוה ליה שמן טפל ואנגרון עיקר ותנן (ברכות דף מד) כל שהוא עיקר ועמו טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל אבל אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ושותה לרפואה כגון דכייבין ליה חינכא אז השמן עיקר ומברך רק על השמן ב"פ העץ וכן כתב ב"הג ואע"ג דלרפואה קא עביד כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי וכן כל דבר דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי ואע"ג דלרפואה קא עביד לכך השותה מים לרפואה שאינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם כדתנן (ברכות דף מד) השותה מים לצמאו מברך כו' ואמרו בגמרא לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא דאמרינן דלא בעי ברוכי והכי שדר רב פלטוי גאון ריש מתיבתא מקמי דלשתיי' לא בעי לברך שהכל נהיה בדברו משום דאניס אבל לבתר דשתה מברך בורא נפשות רבות וכתב רבינו יהודה מפרי"ש וזה לשונו ואין נראה לי דטעמא הוי משום דלא מתהני מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי לא צריך לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו עכ"ל ורפיא בידיה מיהו השותה ואוכל דברים שאין דרכו לאכול ולשתות אלא לרפואה נרא' שהם מודים ודברי הכל שאין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם.
<h2>דף לו.</h2>
קמחא דחיטי פי' קמח קליות אומר רב יהודא ב"פ האדמה ולאח"כ פסק ר"י ב"נ רבות וכן הכוסס את החטה מברך לאחריו ב"נ רבות שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה דבפרקין דמפרש מעין שלש מאי היא לא מפרש רק על העץ ועל פרי העץ ועל המחיה ועל הכלכלה אבל על האדמה ועל פרי האדמה לא קאמר כך כתב בה"ג. אבל ר"י נסתפק בדבר מדקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' עד חכמים אומרי' ברכה אחת מעין שלש משמע אפילו אכלו חי דומיא דז' מינין דמדבר בהדיא על האדמה ועל פרי האדמה בכוסס את החטה אבל מבחוץ הגיהו מכתיבה אחרת ב"נ רבות וכיון דאיכא פלוגת' בברכה אחרונה אין לאכול שום קליות או חטים שלוקות שלא נתמעכו יפה אלא בתוך הסעודה שברכת המזון פוטרת' מברכה אחרונה. וכן יש בירושלמי ר' ירמיה לא אכיל סלת מיומיה שנסתפק מברכה אחרונה ומה שלא אכל אותן אפילו בסעודה דלמא סבירא ליה כרב ששת דלקמן דהביאו לפניו תאנים וענבים בתוך הסעודה מברך לפניהם ולאחריהם והא נמי להנך דמי. ומיהו לדידן כל דבר שבתוך הסעודה קודם ברכת המזון ברכת המזון פוטרו מברכה שלבסוף כמו שאפרש לקמן בעז"י: מיהו אם מסתפק בברכה ראשונה מה היא מהם אומרים שהכל נ"ב או בפ"א פר"ח שמברך בתחלה שהכל נ"ב דכיון דברכה ראשונה אין לה עיקר מן התורה כלל ואינה אלא משום שאסור ליהנות מן העה"ז בלא ברכה והיכא דמסתפק מברך שהכל נ"ב. וכן פי' רבינו יוסף ז"ל דהיכא דמסתפק על פרי אחד אם הוא פרי עץ או פרי האדמה מברך לכתחילה ב"פ האדמה דקיימא לן על פרי העץ אם בירך ב"פ האדמה יצא ואע"ג דתנן דוקא דיעבד הא נמי כיון דמסתפק כדיעבד דמי אבל בברכה אחרונה אם הוא מסופק בה לא יאכל כי אם על השולחן כדפרישית.
שקדים כשהן רכים (ס"א: דקין) אוכלין אותן בקליפותיהם ולא נטעי אינשי אדעת' למיכל כשהן דקין כי אם בשביל לאכול גרעין שלהם מברך עליה' שהכל נהיה בדברו ואותן השקדים המרים פי' בה"ג קטנים ב"פ העץ גדולים ולא כלום ומיהו בפ"ק דחולין (דף כה) תנן גבי מעשר שקדים המרים קטני' חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ור' ישמעאל ברבי יוסי אמר זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב והורה ר' חנינא בציפורי כמאן דאמר זה וזה לפטור.
<h2>דף לו:</h2>
ועל הבוס' שהיא פחות מפול הלבן מברך עליו ב"פ האדמה כמו קפריסין דמברכין עליו ב"פ האדמה לפי שאינו עיקר הפרי, ולאחריו מבר' בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונ' על כל מה שבר' להחיות בו נפש כל חי בא"י חי העולמי' כך מסיי' בירושלמי. ושאר אילנות משהוציאו פרי שהם עדיין קטני' מאד חשוב הוא לברך עליהם ב"פ העץ כאלו נגמר הפרי. ועל גרעינין של גודגדניות שאנו לועזי' צירושו גרעיני אפרסקין ושל תפוחי' ושל כל מיני פירות מברך עליה ב"פ העץ כאלו נגמר הפרי כדתנן קליפי אגוזי' והגרעיני' כולם חייבי' בערל' ש"מ דגרעיני' מקרו פרי. צנון ב"פ האדמה. זנגבילא ופלפלא יבישתא וידופ"לא וגלנגן וזפרון ושיירגיל וכל מיני בשמי' יבשי' שאין דרכן לאכול בלא תערובו' א"מ לא לפניה' ולא לאחריה'. מושקט' ב"פ העץ. קנילא ומסמר גרופלא שקורין ניגלין ב"פ האדמה. הומלתא דאתי מבי הנדואה פר"שי לט"ווריא ב"פ האדמה ובערוך פי' שהוא זנגבילא רטיבתא. בשמים שחוקים שקורין גומלנא ווארצא נראה לברך עליהם ב"פ האדמה כמו הומלתא וכל מיני בשמים אם אינו יודע אם הוא פרי אם לאו מברך עליהם שהכל נ"ב. על דבר שהוא מה' מינים כגון חטה ושעורה ושבולת שועל ושיפון בתחלה מברך בא"י אמ"ה ב"מ מזונות ולבסוף בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחב' שהנחלת' והורשת לאבותינו ונתת לנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלדינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מקדשך ועל היכלך ועל נחלתך כי אתה נותן מחיה לכל בא"י על הארץ ועל המחיה.
<h2>דף לז:</h2>
על פירות הארץ ב"פ האדמה הכוסס חטה מברך ב"פ האדמה טחנה מברך ב"פ האדמה אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ולסוף ברכת המזון אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בא"י אמ"ה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה וכו' וחותם בה על המחיה ועל הכלכלה וכו': וכן דייסא וכן קמח לרוב כגון מוס' בלשון אשכנז בתחלה מברך בורא מיני מזונות. ולבסוף שלש: וכן על פנקוכ"א או ורומזיל"א וכל כיוצא בזה דאית ביה תוריתא דנהמא בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שיש בו מחמשת המינין פי' חיטין ושעורין ושבולת שועל ושיפון וכוסמין בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה: ואותן שטיינקוכא"ן שעושין בפסח ממצות מברך עליהם המוציא כיון שנעשה מן לחם, אבל תבשיל שנותנין בו קמח להקפות המאכל כדי שיהא המאכל עב קצת ההוא לדבוקי בעלמא הוא דעבידא ובטל הקמח: אורז ודוחן בתחלה מברך עליהם ב"פ האדמה והיכא דבשלו במ"מ ולבסוף קאמר תלמודא ולא כלום ופרש"י ולא כלום שאין צריך לברך עליו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות לאפוקי מה"ג שכתבו שאורז ודוחן מברך עליה' בתחלה שנ"ב: ואותן פא"טרש ור"ושלש חייבים בחלה ובהמוציא הואיל ואיכא עליהם תוריתא דנהמא: וצריך עיון על אותן נילש דהוו כמו גובלא בעלמ' דמברכין עליהם ב"מ מזונות ואפילו למר זוטרא דקבע סעודת' עלייהו ומברך עליהן המוציא וג' ברכות היינו משום שאינו דק כל כך כמו עיסת נילש ואין לאכול אותם רק בתוך הסעודה וכן היה עושה ר"ת ושמעתי שמורי הר' יחיאל לא היה אוכל אותם פאט"ראש ור"ושלש אלא בתוך הסעודה שלא היה ברור לו אם היה עליו תוריתא דנהמא: חביצא פירש ר' שלמה זכרונו לברכה שלק"וק שמפררין לחם בתוך האילפס ובערוך פי' פירורי לחם שנדבקין יחד על ידי חלב ודבש או על ידי דבש או מרק וכן פר"ת ומסקינן אפילו פירורי לחם פחותים מכזית והוא דאיכא עליהן תוריתא דנהמא מברכין עליהם המוציא ולאחריו ברכת המזון ותורייתא דנהמא פי' בערוך וז"ל שיש עליו תואר לחם וידוע כי הוא לחם אבל אם הוא נימוח וליכא עליה תורית' דנהמא מברכין עלייהו ב"מ מזונות עכ"ל ולאחריה מעין שלש.
<h2>דף לח:</h2>
אגוזים מטוגנים בדבש במחזור ויטרי פי' ב"פ העץ דאשתני לעילויא ולא כדברי האומר שהכל נ"ב משום דדובשא עיקר אדרבה אגוז עיקר. ערמונים וחבושים כיון שאין דרכן לאכול חיים אלא מבושלים האוכלן חיים מברך שהכל נ"ב ומבושלים מברך ב"פ העץ.
שכר, אחד שכר שעורים ואחד שאר שכר מברך עליו שהכל נ"ב וכן דבש תמרי' וכן חומץ מברך עליו שהכל נ"ב ויין תפוחים ומי תותים וכל הזב מכל פירות שבעולם מברך עליהם שהכל נ"ב חוץ מהענבים שבזמן שהענבי' מבושלים מברכין עליו ב"פ הגפן וכן סופי ענבים שלא יתבשלו לעולם בין הענבים עצמם בין היוצא מהם מברך עליהם שהכל נ"ב חוץ מה שזב מן הענבי' מבושלים: שלקות קרא חייא מברך שהכל נ"ב, וסלקא וכרבא וכיוצא בהם שהם טובים מבושלי' יותר מחיים דאשתני לעילוייא מברך עליהם ב"פ האדמה, ושומין וכרישין וכיוצא בהם שהם טובים חיים יותר ממבושלים חיים מברך עליהם ב"פ האדמה מבושלים שהכל נ"ב, ואפילו אם יש אדם שאוכלן ברצון מבושלים יותר מחיים מברך עליהם ב"פ האדמה בטלה דעתו אצל כל אדם, וכל מיני קטניות ולפתות שטובים חיים ממבושלין מברך ב"פ האדמ', כרישין מבושלים עם הבשר דודאי אשתני לעילוייא כי עינינו רואות שטובים הם מאוד יותר מבתחלה ששומן הבשר ממתיקם והאוכלן לעיניהו שאין אוכל מן הפת או אינו אוכלן טפילה לדבר אחר מברך ב"פ האדמה. כללא דמלתא כל דאשתני לעילויי' כשנתבשל ואין דרך לאוכלו חי אלא מבושל כשהוא חי מברך שהכל נ"ב וכשהוא מבושל אם הוא פרי עץ מברך ב"פ העץ ואם הוא פרי האדמה ב"פ האדמה ואם הוא אפכא כשהוא חי מברך ב"פ העץ או ב"פ האדמה וכשהוא מבושל שהכל נ"ב. יין מבושל מברך עליו בפ"ה כדמשמע בירושלמי דמסכ' תרומות שמשביחו: (לט.) מיא דסילקא פירוש מים שנתבשלו בהם תרדין כי סילקא מברך עליהם ב"פ האדמה ומיא דליפתא כי ליפתא ומיא דכולהו סילקי כי סילקי.
<h2>דף לט:</h2>
רב אמי ורב אסי כי מיקלע להו רפתא דעירובין מברכי עלייהו המוציא אמרו הואיל ואיתעביד בה מצוה תתעבד בה מצוה אחריתי ופר"שי בככר שערבו בה אתמול עירובי חצירות היו בוצעין עליו למחר בשבת דכיון דהוה קיים העירוב בין השמשות תו לא צריך כדמשמע בפרק במה מדליקין (דף לד). הביאו לפניו פתיתין גדולים ושלימים קטנים אידי ואידי של חטים הלכה כר' יוחנן דאמר שלימה מצוה מן המובחר ויבצע על השלימה ואפילו אם הית' הפתיתה פת נקייה ושלימה פת הדראה כיון ששתיהן מין חטים הם אבל פרוסה קטנה של חטים עדיפה משלימה גדולה של שעורי' וירא שמים מניח פרוסה לתוך השלימה ובוצע משתיהם ואם יש שתי שלימות ממין אחד אחת גדולה מחבירתה מברך על הגדולה, פת שעורים ופת כוסמין אע"פ שהכוסמין יפין מן השעורים של שעורים קודמת לפי שהיא משבע המינים הכי תניא בתוס', ירושלמי פת טהורה ופת טמאה מברך על הטהורה פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזו מהם שירצה: דיני בציעת מצה בפסח תמצא למעלה בהלכות פסחים סי' צ"ט. ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות רבי זירא בצע לכולא שירותא כיון דכולא יומא לא עביד והשתא קא עביד לא מיחזי כרעבתנותא.
<h2>דף מ.</h2>
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין ויש לחתוך הלחם מעט ולהניחו מחובר בלחם עד שיבצע ולא כאותם החותכים לאחר הברכה דהוי הפסק טובא בין ברכה לבציעה. ואינו רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד ואם הפת נקיה אינו צריך, אבל בשבת יברך ואח"כ יחתוך כדי שיהא שלם לחם משנה כי כשחותך נופלים פירורין ממנו ואינו שלם, ואם הפת מתובל בתבלין לא צריך, ואם מלוח הוא כעין לחם שלנו אין צריך כדאמרינן לית דין צריך בשש וכן פר"ח. ואסור לדבר אחר הברכה עד שיאכל אבל טול בריך שהבוצע אומר לבני הסעודה טול ברכת המוציא לא חשיב הפסק, וכן גביל לתורי פירוש לושו המורסן לשורים לא הוי הפסק אבל אם סח דברים אחרים דלא שייכי בסעודה צריך לחזור ולברך. ובירושלמי איכא פלוגתא כמה בוצע איכא דאמר בכזית ואיכא דאמר אפילו בפחות מכזית.
על שאר פירות שאינם מז' המינים מברך בסוף בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונ' לכל מה שברא להחיו' בו נפש כל חי בא"י חי העולמי'. על התותים שגדלים בסנאים ובעשבי השדה שקורין במבירן ובלעז מור"ש דמייא ופרי הקטן הנקר' ארפר"ש בלשון אשכנז ובלעז פרי"זש והוא אדום כתבו בתוספ' שיש לברך עליהם ב"פ העץ וכן היה נוהג ר"ת בשם אביו ר' מאיר, אבל רבינו יוסף כתב שיש לברך עליהם ב"פ האדמה לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן דיבש בסיתוא וכלו גומיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשא מברכין על פירותיו ב"פ האדמה ומיהו נוהגים העולם כמו התוספות. כללא דמלתא לדעת איזה דבר נקרא פרי העץ כל דאי שקלת לפירא איתא לגווזיה והדר מפיק מקרי פרי העץ ואי לא הדר מפיק מקרי פרי האדמה.
<h2>דף מ:</h2>
אם אמר על הפת ברוך המקום שבראה יצא דהלכ' כר' מאיר וכן פוסק בירושלמי וצ"ע אם פוסק כר' מאיר אפילו אם לא הזכיר פת ואם אמר בתחילה כך יצא ידי ברכת המוציא ואם אמר כך בתוך הסעודה יצא ידי ברכת המזון. פסק רב האי גאון כר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין עמה מלכות אין זה ברכה ואם דלג מלכות יחזור ויברך ואע"ג דאמר אביי כוותיה דרב מסתברא קיימא לן כר' יוחנן, והא דאייתי אביי סייעתא לרב מדלא קאמר מלכותא איכא למדחי תנא כי רוכלא ליחשב וליזל.
על גבינה ועל חלב ועל בצים ועל בשר ועל כל דבר שאין גידולו מן הקרקע אומר לכתחילה שהכל נ"ב ולבסוף ב"נ רבות, על כמהין ופטריות מברך ש"נ בדברו דכי רבו רבו מארעא מינק לא ינקי, על תמרי דזיקא וכן על כל פירות שהרוח מנשב אותם מסקינן דמברך ב"פ העץ.
הביאו לפניו מינים הרבה ואין בהם מז' מינים כגון אתרוגים ותפוחים וכיוצא בהם מברך על החביב תחלה ב"פ העץ ואין צריך לחזור ולברך על השני דכיון דברכותיהם שוות, אבל אם יש בהם מז' המינים קיימא לן כר' יהוד' דמין ז' עדיף ומברך עליהם אע"פ שהאחרים חביבים עליו יותר.
ועל היין שהקרים פי' אייגיר כגון ריחא וטעמא חלא מברך לפניו שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות אבל ריחא חלא וטעמא חמרא חמרא וכן פסק רשב"ם ומברך עליו ב"פ הגפן ולאחריו אחת מעין שלש.
<h2>דף מא.</h2>
וכשאין ברכותיהם שוות כל המוקד' בפסוק מוקד' בברכה, ואם יש לפניו פרי העץ ופרי האדמה מברך על פרי עץ תחלה ואח"כ על פרי האדמה וכן פסקו הגדולי', ודלא כרב האי גאון ורש"י שפירשו שברכת צנון תקדי' לשל זית אם ירצה דהתם אתיא כרב אבל אמוראי דלקמן סברו להו כר' יהודא וקיימא לן הכי, ואם יש לפניו ב' מינים אחד ברכתו שהכל ואחד ברכתו ב"פ האדמה ב"פ האדמה קודמת, וזתים ותמרים קודמים לגפן ורמון ותאנים שזית ראשון לארץ ותמרי' שני לארץ ואלו שלישיים ורביעיים לארץ דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנ' ורמון ארץ זית שמן ודבש דבש קורא הפסוק תמרים, היה לפניו תבשיל שיש בו קמח כוסמין או קמח שיפון או שבולת שועל וגפן ותאינה ורימון נ"ל כיון דמברך תחילה על התבשיל בורא מיני מזונות דברכתו קודמת ואע"ג דהוי ממין ז' וכוסמין ושבולת שועל ושיפון לאו ממין ז' נינהו מ"מ כיון דחשיבי דעבדי מנייהו פת מברכין עליהם המוציא וברכת המזון נרא' דברכותיה קודמות.
<h2>דף מא:</h2>
אמר רב פפא הילכתא דברים הבאים בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם פר"י כגון דגים בשר וירק וכל דבר מליח שרגילין לאכול עם הפת בתוך הסעודה אע"פ שאוכל בלא פת וכן דייסא ורומזילש וכיוצא בהם כיון שרגילים להיות בעיקר הסעודה אין צריך לברך וכן כל המשקין הבאין בתוך הסעודה מחמת סעודה חשיבי ואין טעוני' ברכה לא לפניה' ולא לאחריהם חוץ מן היין הואיל וקובע ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו ולא לאחריו כדתנן במתניתין ולא לאחריו וכדמוכח בערבי פסחים (דף קג) בעובדא דתלמידיה דרב דמר בריך אכסא קמא ואכסא בתרא דברכתא אלמא לא בריך בתרי כסי שבתוך הסעודה על הגפן ועל פרי הגפן דאי בריך אכסא הוי הפסק בלא ברכת המזון ומהאי טעמא לא מברכינן בפה"א במרור משום דהוי דברים הבאים בתוך הסעודה ואע"ג דאתי לשם מצוה מ"מ חשיב הבא מתוך סעודה כמו פסח שנאכל על השביעה דאין מלפתין בו את הפת ותניא בתוספת' שמברכין עליו על אכילת פסח ולא שהכל נ"ב אבל מה שפי' ר"י דברים הבאים מחמת סעודה שמלפתין בו את הפת לא נהירא דמתניתין היא כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה ועוד מדפריך עלה יין נמי נפטרי' פת אלמא בלא טפיל' איירי דאי פריך מיין ששורה בו פת נפטרי' פת מאי קשיא ליה היכא אמרי' דלא פטר ליה כי איתא בכהאי גוונא. דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריה' כגון פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת ואינם באין להשביע כי אם לעכל המאכל אפילו אכלם בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניה' ולא לאחריהם, לאחר הסעוד' פי' שמשכו ידיהם מן הפת קודם ברכת המזון כל מה שהביאו לפניהם כל מיני מליח בשר ודגים בין פירות טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם, ודין שלישי זה אינו נוהג בזמן הזה כי אין אנו מושכין את ידינו מן הפת עד ברכת המזון א"כ מה שאנו אוכלים בסוף טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ודייסא בתוך הסעודה הוי כמו דברים הבאים מחמת הסעודה ואין טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם וכן פירש בערוך ולא כפירוש רש"י דמפרש טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וא"ת ומאי שנא דייסא מפת הבאה בכיסנין דאמרינן בסמוך דטעונה ברכה לפניהם ולא לאחריה' וי"ל דייסא באה להשביע והוא עיקר הסעודה אבל פת הבאה בכיסנין באה להתענג להקל מכובד המאכל כדאמרינ' הנהו כיסנין מעלו לליבא: לחמניות שקורין נייליש בלעז דלא פטר להו פת מברכין לפניהם דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה שטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ויש להסתפק בדבר אם אדם אוכל בתחלת סעודתו פת ופירות והם עיקר סעודתו אם יברך עליהם אם לאו כי סברא הוא שלא יברך עליהם כדאמרינן בירושלמי רב הונא אכל תמרים עם פת א"ל רב חייא בר אשי פליג את על רבך שבקן בתר מזוניה ואת מברך עלייהו תחלה וסוף א"ל אינון עיקר מגיסתי פי' הן עיקר אכילתי והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות עם הפת איכא למימר היכא שאין דרכו ללפת בו את הפת טעוני' ברכה לפניהם והא דא"ל שבקן בתר מזוניה ולא לאמצע מזוניה משום ברכה דלבסוף קאמר ליה וצריך עיון וירא שמים האוכל פירות בתוך הסעודה יאכל מהם תחלה בלא פת ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת. ועל היין שבתוך המזון פי' לעיל שאין צריך ברכה לאחריו ולאפוקי ממחזור ויטרי שכתוב בו שאין ברכת המזון פוטר אלא מיני מזון ולפתן. ועל היין של ברכת המזון צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש לאפוקי מה"ג שכתוב בהן שאין צריך. כתוב במחזור ויטרי שיש לברך על המים שבתוך הסעודה והטעם פי' רי"בן דדוקא פת פוטרת כל מיני משקה דזייני חוץ מיין הואיל וקובע ברכה לעצמו אבל מים דלא זייני לא פטרו דתנן הנודר מן המזון מותר במים ובמלח, ואין נר' דאין הטעם בכך שהרי היין פוטר כל מיני משקין אע"פ שברכתו ב"פ הגפן ולא דמו להו אלא משום חשיבות פטר להו הכא נמי פת דחשיב טפי פטרי לכולהו חוץ מן היין. והר' יוסף פי' דשאר משקין לא חשיבי באים מחמת סעודה חוץ מיין דגריר ומתאוה אינש לאכול על ידו להכי פריך יין נמי נפטריה הפת ופי' דעל כל משקין יש לברך באמצע הסעודה, אבל ר"ת ור"י לא היו נוהגים לברך על שום משק' בתוך הסעודה חוץ מיין וכן נוהגין בצרפת. ומי שמברך על מים בתוך הסעודה יש לו לברך על כל פעם ופעם דחשיב נמלך. יש רגילין להסיר המפה קודם ברכת המזון מדאמרינן בכיצד מברכין (דף מב) סילק אסור לאכול אלמא שהיו רגילין להסיר השלחן קודם ברכת המזון, ואין נר' דדוקא בימיהם שהיה לכל אחד שולחן לפניו מסירין מלפני הכל ולא מלפני המברך אבל עתה שכולנו סמוכים לשולחן אחד אין נר' לסלק המפה והלחם עד אחר ברכת המזון.
<h2>דף מב.</h2>
בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון פי' שהיו קובעים לשתות קודם אכילה פוטר את היין שהיו שותים בקבע לאחר שגמרו לאכול קודם ברכות המזון ומוקי לה בגמר' בשבתות וי"ט ובשעת הקזה ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ אבל בזמן הזה אין אנו רגילי' לקבוע לשתו' בקבע לאחר אכילה קודם ברכת המזון אחרי שמשכו ידיהם מן האכילה וצריך לחזור ולברך עליו כמו בשאר ימות השנה לדידהו: ואותם בני אדם המבדילי' על השולחן פסק רבינו יוסף ז"ל שאין צריך לחזור ולברך ב"פ הגפן בתוך הסעודה אע"ג דהבדלה יכולה להיות שלא במקום סעודה כיון דהשתא במקום סעודה הבדיל אין צריך לברך דהא תנן בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון היכא דדעתו לשתות וה"ה הכא כיון דדעתו לשתות בתוך הסעודה ועוד על כרחך לא קמבעי לן בפ' כיצד מברכין אלא בבירך על היין שבתוך המזון אם פטר היין שלאחר המזון אלא משום דזה לשתות וזה לשרות ולא אתי לשרו' ומפיק לשתו' אבל איפכא פשיטא דפטור דלישתות עדיף ופטר דלשרות ועוד משמע אפי' לר' יוחנן דאית ליה יש קדוש שלא במקום סעודה אפילו הכי אית ליה אף ידי יין יצא שיצא ביין של קדוש ידי ברכת ב"פ הגפן. ואע"ג דר' יוחנן איתותב הני מילי בשנוי מקום אבל באותו מקום עצמו פשיטא דיצא וה"ה להבדלה כדפרי' וכ"ש דביין קידוש יצא לדידן דקיימא לן דאין קדוש אלא במקום סעודה: ואותם בני אדם שמקדשין בבית הכנסת כמו שנוהגין בכל הקהלות הקדש אין לו למקדש לטעום דכיון דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי הוא טועם קודם קידוש ואפילו על הקטנים אני קורא תגר שהחזן נותן להם לשתו' מן היין דנהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו מ"מ לא ספינן ליה בידים כדאמרינן בפר' חרש (דף קיד) ואי איישיר חילי אבטליניה שאם בימי חכמים היו עושים כן היינו לאפוקי אורחי' ידי חובתן דאכלו ושתו בבי כנישתא אבל עתה אינו כן, אמנם חוזר אני לקיים את המנהג דלא שייך למימר לא ספינן להו איסורא לקטנים אלא באיסור לבד כגון נבילות וטריפות וכיוצא בהם נפקא לן בפרק חרש מלא תאכלו להזהיר גדולים על הקטנים אבל קידוש היום מצות עשה הוא ולא אתיא מהתם ומנשים נמי לא אתיא דמה לנשים דאינהו גופייהו בנות עונשין, ומכל שישנו בשמירה ישנו בזכיר' לא נפק' לן קטני' כיון דאינהו גופייהו בנות ליתנהו בשמיר'. והמבדיל על שולחנו יזהר שלא יהא שום לחם על השולחן ואם יש לחם על השולחן יכסנו כדאמרי' בערבי פסחים (דף ק) ושוין שאין מביאין השולחן אלא אם כן קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש וא"ל הר' בר' נחמני בשם הר' משה מג"רן דהכי פי' אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בפ' אלו דברים (דף נב) בהלכו' סעודה הי מינייהו קדים שוין זה וזה שאין מביאין הפת ערב שבת קודם קידוש לפי שכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכ' ואם יביא את הפת יצטרך לברך על הפת קודם קידוש אבל אם הביא פורס מפה על הפת והוי כמאן דליתיה ואז מקדש, ואם בני אדם ישבו או הסיבו לשתות בזמן הזה כל אחד מברך על הפת ואין אחד יוצא בברכת חבירו לפי שאין אנו רגילין לקבוע עצמינו לשתייה כמו בימיהם אבל ישבו לאכול לחם אע"פ שלא הסיבו אחד מברך לכולם דישיבה לדידן כהסיבה בימיה' דמי לפי שאין אנו רגילים בהסיבה, ואם בני אדם מהלכים בדרך ואוכלים ולא ישבו כל אחד מברך לעצמו, בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואפילו אם יושבים או הסיבו לאכול לפי שאין בית הבליעה פנוי ואינם שומעים לברכה ובעינן דעת שומע ומשמיע: כתוב במחזור ו"יטרי שאם אמר באמצע סעודה סברי מורי והם שומעים למברך ומניחין לאכול כולם יוצאים בברכת המברך ואין נראה לרבינו אלחנן ז"ל דכיון דתקינו כל אחד מברך אין לשנות ואעפ"כ נהגו העולם כמו שכתוב במחזור.
<h2>דף מג:</h2>
אמר רב משרשיא האי נרקום דגינונית' (פי' ליליא חבצלת השרון מתרגמינן נרקום) מברך בורא עצי בשמים דדברא פי' אותם שגדלים בשדה מברך בורא עשבי בשמים: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וראה אילני דמלבלבי פי' שמוציאין פרח אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות נאות ליהנות מהם כך היא הברכה כפר"ח ולא גרסינן בריות טובות ואילנו' טובות וכתב רבינו יוסף שאם לא ראה עד כי כבר גדלו הפירות באילנות נראה שצריך לברך כן פר"ח. היכא דאכל פירי ומיני מזוני ושתה חמרא מברך בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פ"ה ועל תנובת השדה וכו' וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הוייא חתימה בשתים לפי שהארץ מוציאה המחיה והפירות: המריח בפירות כמו אתרוגים וחבושים ולאו דוקא הני אלא ה"ה כל פירות מברך בא"י אמ"ה אשר נתן ריח טוב בפירות והני מילי כשלקחן מתחילה להריח או לאכול ולהריח אבל אם אכלן ולא נתכוין להריח אלא אגב אורחי' העלה ריח אינו מברך דאמרינן בפרק אלו דברים (דף נג) כל היכא דלאו לריח עביד לא מברכין עליה כגון בשמים של בית הכסא שאינן אלא להעביר ריח רע וכן כל כיוצא. ואתרוג של מצוה כתב רבינו אבי עזרי המריח בו מברך אשר נתן ריח טוב בפירות ורבינו שמחה אומר דלאו לריחא עביד ואין מברכין עליו. הנכנס לחנות של בשם והריח ריח אפילו יושבים שם כל היום כולו אינו מברך אלא פעם אחת נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם. נרא' דאין דעתו לחזור מיד מיירי אבל אם דעתו לחזור מיד לא אסח דעתיה, ובשמים של בשם נמי לריח עביד דניחא ליה דנירחו אינשי וניתי ונזבניה מיניה. ועל ההדס וכיוצ' בו שאין לאכלו אלא עיקרו לריח מברך בורא עצי בשמי', ושמן בשמים של אפרסמון מברך בא"י אמ"ה בורא שמן ערב, קנה וקנמון ונלבין וכיוצא בהן בורא עצי בשמים, ועל ריח מושקיט ביז"ומגין (בלשון אשכנז) ושושנים מברך בורא עשבי בשמים: ויש לו לברך קודם לעשייתן פי' קודם לריחוי.
<h2>דף מד.</h2>
על פרי העץ שהוא מז' מינים בתחלה מברך בא"י אמ"ה ב"פ העץ, ולבסוף בא"י אמ"ה על העץ ועל תנוב' השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת והורשת לאבותינו לתתה לנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם ה' אלדינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מקדשך ועל מזבחך ועל היכלך ועל נחלתך ותבנה ירושלים עיר קדשך במהר' בימינו והביאנו בה ושמחינו בתוכה כי אתה טוב ומטיב לכל בא"י על הארץ ועל הפירות. ועל היין אומר לבסוף בא"י אמ"ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחב' שהנחלת' והורשת לאבותינו לתתה לנו לאכול מפריה ולשבוע בטובה רחם ה' אלדינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מקדש' ועל מזבחך ועל היכלך ועל נחלתך ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו והעלינו בה ושמחינו בתוכה כי אתה טוב ומטיב לכל בא"י על הגפן ועל פרי הגפן.
<h2>דף מה.</h2>
שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן אבל אכל טבל וכו' אין מזמנים. רשב"ם אומר אם יש בני אדם בחבור' ואחד נזהר בפת של גוים ואחד אינו נזהר בפת של גוים אע"פ שאותו שנזהר בפת של גוים אינו יכול לאכול עם חבירו מ"מ כיון שאותו שאינו [נזהר] יכול לאכול עם אותו שנזהר מצטרפין לזימון והביא ראיה מדאמר ריש לקיש במסכת ערכין (דף ג) הכל חייבים בזימון כהנים לויים וישראלים ופריך פשיטא לא צריכא דכהנים אכלו תרומה וקדשים וזר אכל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ומשם משמע שאם ג' בני אדם מודרים הנאה זה מזה לא מצטרפים לזימון וכן כהן וזר שאוכלים יחד כהן אוכל חלה וזר אוכל פת של גוים ע"עז והכהן נזהר מפתם לא מצטרפי: (מה:) שנים שאכלו יחד אם רצו לזמן מזמנים אלא שמצוה שכל אחד מברך לעצמו אבל אם אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא וצריך שיכוין הסופר להוציא וגם הבור מכוין לצאת בברכתו דבעינן שיכוון שומע ומשמיע, ונשים יוצאות בברכת המזון שלנו אע"ג דלא ידעי מאי קאמרינן כמו בור שיוצא בברכת המזון דסופר ומיהו אין מזה ראיה דמצינו למימר דמיירי שהבור מבין בלשון הקדש אבל אינו יודע לברך ורש"י הביא ראיה מהלועז ששמע אשורית יצא ומיהו יש לומ' פרסומי ניסא שאני כדאית' התם אמר רבינא אנן האחשתרני' בני הרמכי' מי ידעינן מאי ניהו. (נ.) שלש' שאכלו כאחת אע"פ שעדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק פי' ועדיין לא אכלו אלא שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור אכילה, ירושלמי פליגי תרין אמוראין חד אמר נתנו דעתם לאכול מתחילה חייבים לזמן אבל רשאים ליחלק גמרו לאכול אכלו כזית זהו בסוף ואין רשאים ליחלק וחד אמר אכלו כזית זהו בתחילה ורשאין ליחלק גמרו לאכול זהו בסוף ואין רשאים ליחלק ור"ח ורב אלפס גרסי ג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד אוכל מככרו אין רשאים ליחלק. שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קורים לו ומזמנים עליו והוא דקרו ליה ועני פי' שהוא כ"כ בקרוב שאם יקראוהו שיכול לשמוע הברכה וה"ה לעשרה ויצא אחד מהם לשוק. שלושה שאכלו אחד מפסיק לשנים ושנים אין מפסיקין לאחד פי' אין חייבין להפסיק ומיהו אי בעו למיעבד לפנים משורת הדין להפסיק הרשות בידם כדעבד רב פפא לאבא מר בריה, וכשהאחד מפסיק באכילתו עד היכן יש לו להפסיק רב נחמן אומר עד נברך רב ששת אמר עד ברכת הזן פי' עד ועד בכלל פי' לרב נחמן שיגמור נברך לרב ששת שיגמור ברכת הזן ואז היחיד אוכל לפניו והם גומרים ברכת המזון, (מו:) ומסקינן ומבעי' לן להיכן חוזר פי' שהיחיד לאחר שגמר סעודתו ופסיק למקום שפסק וקיימא לן כרב ששת הלכתא שמפסיק עד סוף ברכת הזן ולאחר שגמר ברכת הזן מתחיל בברכת הארץ דהיינו במקום שפסק ואינו צריך לזמון שכבר יצא ידי זימון ופי' טוב וישר מאד, ורש"י פי' עד היכן ברכת זימון שצריכים להיות ג' ושנים לא יאמרוה א"כ משמע מתוך פירושו שיחיד אין לו לומר ברכת הזן ופירושו רחוק והכי איתא בתוספות, ובאלפסי פי' עד היכן ברכת הזימון כעין פירוש ר"י אך שינה קצת בפירוש השמועה והגרסא אבל להיכן חוזר רב זביד משמיה דאביי חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו וטובו חיינו, וכן פי' בה"ג ועוד פי' בה"ג היכא דקא בעי למיפק חד מינייהו ובעי חבריה למיעבד ליה לפנים משורת הדין פוסקין סעודתייהו ומזמני' עליו עד הזן וגומר איהו ברכת המזון ונפיק וחוזרי' ואוכלין וגומרי' סעודתייהו שנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר זימון ואי אתי עלייהו גברא מצוה שיתנו לו לאכול ולשתות כדי שיצטרף עמהם לזימון וכן משמע בריש פרק כל הבשר (דף קו) וכן לענין עשרה מצוה לחזר אחריהם כדאמרינן פרק שלשה שאכלו (דף נ) רבינא ורב חמא בר בוזי איקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקמהדר אבי מאה אמר ליה רבינא לא צריכת הכי אמר רבא הלכה כר' עקיב' דאמר אין בין ק' לי' ומ"מ שמעינן מהכא דמצוה לחזר (ו)אחר עשרה ואפי' אם כבר גמרו לאכול מצטרף השלישי עמה' כל כמה דלא אמרו הב לן ונברי' אבל אי כבר אמרו הב לן ונבריך או משו ידייהו מים אחרוני' שוב אינו מצטרף עמהם כדאמר (מז.) רב ושמואל הוו יתב' בסעודתא אתא רב שימי בר חייא גבייהו הוה מסרהב למיכל א"ל רב מי סברת לאיצטרופי בהדן אנן כבר גמרינן לסעודתא א"ל שמואל אלו מייתי ליה לאבא ארדלייא וגוזלייא מי לא קאכלינן וכו' וקיימא לן דגדול מברך ואפילו אתא לבסוף מיהו אי בעי גדול יהיב רשותא לאחרינא ומברך כדאשכחנא (מו:) ר' ור' חייא ורב הוו יתבי בסעודתא כו' עד א"ל רבי חייא לרב בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך, (מה:) בא ומצאן כשהם מברכים ולא אכל ולא שתה עמהם אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך שמו לעולם ועד אשכחינהו דקא אמרי ברוך שאכלנו משלו אמר איהו אמן ותו לא ואי הוו בי עשרה ואשכחינהו דקא אמרי נברך אלדינו אמר איהו אלדינו ברוך ומבורך שמו לעולם ועד כך כתוב בה"ג.
<h2>דף מה:</h2>
העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור חוץ מאחר בונה ירושלים שבברכ' המזון וכן כתוב בה"ג וכפר"שי ולאו דוקא בונה ירושלים הוא הדין אחר כל סיום ברכות כמו בסוף שמונה עשרה ובסוף ישתבח שהוא סוף פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך דהלל וכן כל כיוצא בהן אלא לא נהגו העולם לומר אמן אלא אחר בונה ירושלים שבברכת המזון רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא לזלזולי בברכת הטוב והמטיב.
<h2>דף מו.</h2>
בעל הבית בוצע אע"פ שאורח גדול ממנו ואורח מברך ברכת המזון אע"פ שבעל הבית גדול ממנו אבל אם אין בעל הבית עמהם אז גדול בוצע ומברך ואם רוצה בעל הבית לברך כגון שהוא גדול הרשות בידו וכן מברך אורח יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא יבוש מורי בעל הבית הזה בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מרובים ומצליחים קרובים לעיר ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ולא במעשה ידינו ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר חטא והרהור עבירה ועון מעתה ועד עולם.
<h2>דף מט:</h2>
האוכל לחם אפילו פחות מכזית מברך המוציא מיהו לאחריו אינו מברך ברכת המזון אלא אם כן אוכל כזית והכי איתא בירושלמי בפרק כיצד מברכין כל האומר לאחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא התיבון הרי פחות מכזית שאין אומרי' לאחריו שלש ברכות מעכשיו לא יאמרו לפניו המוציא א"ר אחא בר יעקב לשאר מינין נצרכה פי' לשאר מיני מאכל כגון מעשה קדירה ופת אורז ודוחן ופת הבאה בכיסנין שלא קבע סעודת' עליהם שאין אומרים עליו שלשה ברכות אין אומרים לפניו המוציא: ומיהו נסתפק ר"י אם מברכין על פחות מכשיעור ב"נ רבות אם לאו משום דר' צדוק בפר' הישן (דף כו) שלא בירך אחר אכילה פחות מכביצה דסביר' ליה כר' יהוד' דאמר כביצה ואנן קיימא לן כר' מאיר דאמר כזית ואיכא למימר ברכת המזון הוא דלא בירך וברכה מעין שלש לא מברכינן עלייהו כדאית' בירושלמי ומיהו שמא בירך בורא נפשות רבות: וכתב רבינו יהוד' מסתברא שלא נתקנה ב"נ רבות אלא אמילת' דשייך בה שלש ברכות או מעין שלש אם אכל כשיעור' הלכך אם אכל פחות מכזית מברך עליו ברכה ראשונ' דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכ' ואפי' אכל משהו אבל לאחריו אינו מבר' כלום עד שיאכל כזית. ועל היין ועל שאר משקין מסופקים התוס' אי מברכי' לאחריו אפילו בכזית אי נמי דוקא בכביצ' דלמא מודה רבי מאיר לר' יהוד' בשתייה מדדריש ליה ושבעת זו שתייה ושביעה היינו בכביצה כדדריש ר"י אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו בכביצה או שמא יש חילוק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתיי' ושביעה דשתייה אפילו בכזית ומברך עליו. וטוב ליזהר ולשתות או פחות מכזית או שיעורא רבה כדי לצאת מידי ספיקות הללו כדי שיברך לאחריהם. אבל אם אכל בריה שלימה מפרש בירושלמי אפילו אכל פריזא של ענב או של רימון כיון שהוא בריה שלימה אע"פ שהוא בריה פחות מכזית מברך ואפילו על בריה שלימ'. וירא שמים אל יאכל פחות מכזית אלא בסעודה דברכת המזון פוטרת כך פר"י פרק הישן (דף כו).
<h2>דף נג:</h2>
ידים מזוהמות פסולות לברכ' ודוקא בימיהם שהיה מלח סדומית מצויה ביניהם אבל לדידן לא מיהו מאן דרגיל במים אחרונים אסור לברך עד שיטול כדאמרינן בכיצד מברכין (דף מג) כיון דרגילין במישח' מישחא מעכב לן והמבר' ברכת המזון נוטל מים אחרונים תחילה ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ובירושלמי משמע דוקא כגון שהיו כולם זקוקי' לכוס אחד או לככר אח' אבל אם כל אחד יש לו ככרו בידו אוכלין אע"פ שלא אכל המברך ואם כל אחד כוסו בידו שותין אע"פ שלא שתה המברך וכן משמע בערבי פסחים (דף קו) דההוא סבא גחין ושתי קודם שבירך רב אשי וכן משמע מהכא שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אחד ואחד ומיהו היכא שהכוסו' שלהן פגומות אז טוב לשפוך מכוס של ברכה לכוס של כל אחד כדי שישתו מכוס שאינו פגום שאין שתייתה מעכבת כיון ששתה המברך. ירושלמי ההוא דנסיב תורמוס' ומברך עלה והוה נפיל מיניה מברך תניינות פי' כיון שאותו שנתכוין לאכול נפל ואבד אם רוצה לקח אחר ולאכול צריך לחזור ולברך עליה ופריך מה בינו לבין אמת המים פי' שאדם שותה מן הנהר ואותן מים שהיו לפניו בשעת ברכה אזלי להו ואתו אחרים ומשני תמן דעתו לכך כי יודע הוא שאלו ילכו להם ויבאו אחרים תחתיהם והמברך ברכה לבטלה, אומר בירושלמי שיש לו לומר ברוך שם כבוד מ"לו כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה פי' שמאריך בו יותר מדי שנראה כאלו הן שתי תיבות.
